אסף ליפינסקי

עבר חודש, חודש שמרגיש כמו דקה. בדקה הזאת, שערוכה כמו סרט הוליוודי הייתי עסוק בעיקר בפרקטיקה. עסוק ב- Doing. אבל ככה אנחנו, שנינו אנשים של מעשים ופחות של דיבורים. קשה לי לקלוט שמעכשיו אתה תחסר בדברים הקטנים כגדולים... החיוג המהיר אליך יגיע לתא הקולי, הקפה השחור מוקדם בבוקר או בצהריים יהיה בלעדייך, ההליכה שלך בשביל ביתי וחצי החיוך השובבי שלך בפתיחת הדלת יופיעו רק בחלומי. במעשנה ו-ב"מפלצת" יתבשלו דגים, בשר וגבינות שאתה לא תזכה לטעום. רחובות אתונה והתוכניות שלנו יישארו בגדר חלום. החתירה, שבזכותך הפכה ליותר מתחביב, תישאר במבנה חסר. בקי אהוב ליבי, עבר חודש מאז שיחתנו האחרונה. הזמנת אותי לבוא לשתות איתך בירה בת"א, אך הפעם לא הייתי ספונטני. בעודך באוטובוס, בדרך לבר האילקה, הספקנו לדבר על תוכניות לעתיד. סיימנו את ההתכתבות שלנו בשעה 20:43, דקות ספורות לפני האירוע הנורא. אומנם לא זחלנו יחד בצבא, אנחנו מכירים סה"כ 12 שנה- אבל הקשר בנינו היה חזק במיוחד, לא היינו צריכים לדבר בשביל להבין ולדעת מה השני חושב או מרגיש. כך גם באותו ערב, מהרגע ששמעתי שהיה פיגוע בת"א, כבר הייתי בדרכי לחפש אותך. משהו בי, כנראה הרגיש שאתה במצוקה. משהו ממך בי, מת איתך. מבטיח לך שאעשה כל שביכולתי לדאוג לילדים, לדנה, לאחים ולהורייך המקסימים אוהב ומצדיע לך, החבר והאדם שאתה. ליפינסקי.